מאת: פרופ' איתן אביצור וד"ר טלילה אלירם | המרכז לחקר השיר הישראלי, אוניברסיטת בר אילן

מאמר זה פורסם לראשונה בירחון “זמן מקום” בחודש ניסן תשע”ג. זמן מקום הוא ירחון המכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום, המכיל תכנים ארץ ישראליים בלוח השנה העברי, בעריכתו של מר מאיר כהן.

חודש ניסן, שירה וגאולה

חודש ניסן מוכר במקורותינו כחודש הגאולה. בחודש זה נגאלו ישראל ובו גם עתידין להיגאל.
בהיסטוריה של עם ישראל נקשרו מאורעות נוספים שגם הם מסימני ההתחדשות והתקומה של עם ישראל, כגון לידת יצחק והקמת המשכן. במרכזו של חודש זה עומד חג הגאולה, הלא הוא חג הפסח, וחג זה משופע בביטויים שירתיים ומוזיקליים.

  1. הוא היחידי בו מושרת תפילת ההלל בערב ובבוקר
  2. בליל הסדר מגילת שיר השירים שנקראה בפי חכמינו "המעולה שבשירים" וברוב קהילות ישראל נקראת גם במהלך החג
  3. והביטוי הבולט ביותר של רעיון החג בא ב"שירת הים" הנקראת ביום האחרון של החג.

עיון קצר במקורות יגלה לנו את הקשר המרתק בין התחדשות השירה העברית ורעיון הגאולה(1). בהגות היהודית נתפסת השירה כביטוי הנאמן ביותר למצבו של עם ישראל. ר' יהודה הלוי קשר את ערכה האמנותי של שירת ישראל עם מעמדו של העם בכללו וציין שבעתות רווחה ועצמאות השירה היא איכותית ועומדת במקום הראשון בעבודת הקודש כמו בחיים בכללם, ואילו בעתות הגלות והשפל יורדת במקביל ערכה של שירתו(2). במדרשים על הפסוק "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" (תהילים קל"ז ג') מוסיפים חכמי המדרש את הרעיון: אילו שרנו משירי ציון במקומנו לא היינו גולים. בדורנו עסק בנושא זה המנהיג החשוב ביותר של הציונות הדתית, הראי"ה קוק. בין השאר כתב בספרו "ערפילי טוהר" (עמ' קטז-קיז) שרק כאשר נדע לשיר את שירת ישראל האמתית נגיע לגאולה השלמה. יתכן שמסיבה זו משופע חג הגאולה בשירה יותר מכל מועד אחר.

תרבות ישראלית היונקת מהמקורות

אמנות איכותית לא יכולה להגיע למלוא ביטויה בתנאים של לחץ וגלות. חכמי ישראל אליהם התייחסנו לעיל הבינו את העיקרון ומתוך הבנה זו הגיעו כל אחד למסקנתו. בידוע הוא שאמנות איכותית מחפשת את שורשיה בעבר ההיסטורי של נושאיה ובד בבד גם נושאת עיניה לעתיד להתחדשות ויצירה. אכן לנגד עינינו, במקביל לצמיחת היישוב העברי בארץ ישראל, צומחת תרבות ישראלית אמיתית היונקת מן המקורות ומשתלבת בתרבות העולמית ובתוכה מתפתחת גם השירה העברית. רוב היוצרים פנו אל המקורות מהמסורת ואותם שילבו עם סגנונם האישי העכשווי. אחד היוצרים הבולטים ביותר בתהליך זה הוא אהוד מנור, שביום ג' בניסן תשס"ה הלך לעולמו בדמי ימיו ובשיא יצירתו. מנור היה אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית המתחדשת והוא השכיל לשלב ביצירתו את העתיק עם החדש, את האישי עם הכללי. בשיריו שילב את המקורות עם הרעיונות העכשוויים בצורה אחידה וללא עכבות לשון או חשיבה.

ללכת שבי אחרייך/ אהוד מנור

דוגמא בולטת לקו זה ביצירתו היא שירו הידוע "ללכת שבי אחריך". את הלחן חיברה נורית הירש בימי מלחמת יום הכיפורים. בראיון עם ד"ר טלילה אלירם הסבירה המלחינה שבמהלך הכתיבה חשה צורך לשלב בלחן מוטיב בעל משמעות רגשית-לאומית לכל ישראלי. כך נכנס ללחן השיר (בתחילת הפזמון החוזר) מוטיב מוזיקלי מתוך "התקווה". הלחן נשלח לאהוד מנור, שותפה של הירש לכתיבת שירים רבים, והוא חיבר שיר אהבה לארץ הנתונה במלחמה, מבטא אהבה לארץ זו שחיים בה "על-פני ובתוכי האדמה" עם כל המשמעות הנוראה המקופלת בפסוק זה (מנור עצמו הוא אח שכול).

שיר זה רווי ציטוטים וסמלים מהמקורות ולא ניכר שום חיץ מבדיל בין האמירה האישית והשיבוץ מהמקורות. הזיקה בין השיר למסורת בולטת בשימוש שעושה מנור במלים מתוך תפילת ערבית של ליל יום כיפור. בבית הרביעי מתוך השיר כותב מנור:

עם ערב הד קולנו יעלה
מבוקר יום אלינו הוא יבוא
ופדיוננו יראה עד בוא ערבו
מתי סוכת שלומך עלינו תגלה

דומה שאין צורך להוסיף הסברים לקשר העמוק של מילים אלו עם הפיוט הנאמר בליל כיפור:

יעלה קולנו מערב
ויבוא צדקתנו מבקר
ויראה פדיוננו עד ערב

זאת רק דוגמא אחת מיני רבות ביצירתו של איש מופלא זה. בראיון עם ד"ר אלירם הוא אמר(3): "אני משלב קטעים מהמקורות כי זה חלק ממני. בהרבה שירים עשיתי זאת". בדרכו זו הוסיף תרומה חשובה להגשמת האידיאל של שירת הגאולה עליו חלמו דורות.

———-

(1) בשירה הקדומה היו הטכסט והניגון מקשה אחת וכל יצירה פואטית באה יחד עם הניגון שהותאם לה או שהולחן עבורה.
(2) הכוזרי, מאמר שני ס' סד-סה
(3) בשיחה מתאריך 12.11.2000

מתלבטים בפני ההחלטה?

השאירו לנו פרטים ונחזור אליכם בהקדם עם כל המידע