השבוע במסגרת בימת חמדת התארחו הרב יצחק לוי ומר גד חדד ששיתפו את הסטודנטיות וצוות המכללה בסיפור מנהיגותו של עם ישראל באזורם ובתקופתם. את הבימה פתח נשיא המכללה, פרופ' קרקובר, בדברי זיכרון וחיזוק ליום הזיכרון לשואה ולגבורה שהיה בשבוע שעבר וליום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה שיתקיים בהמשך השבוע.

הנשיא מחזק את הדור שלנו ומשתף בדברי הרב דרוקמן שנאמרו בכנס "תורני דרום 2", שאחת הסיבות שהרבנות הראשית דאז התנגדה לקביעת יום הזיכרון לשואה בכ"ז בניסן היא מכיוון שימי ניסן לא מתאימים לימי עצב לעם ישראל. אבל, אומר הרב דרוקמן, בדיעבד, יש הצדקה לקביעה הזאת – כדי שנדע כולם מאיפה באנו, מה עברנו, ולאן אנחנו הולכים ומתקדמים. וזו ייחודיות הדור, הקשר של כולנו עם הדורות הקודמים ששותפים לתקומת הארץ וחובתנו לשאול לראיין ולתעד את סיפוריהם.

לאחר דברי הנשיא בנות המכללה ערכו טקס קצר, שכלל הדלקת נרות וקריאת פרק תהילים וקטעי קריאה לזכר הנספים בשואה.

בהמשך דיבר מר גד חדד, שהיה מפקח משרד החינוך והינו בעל עבר מנהיגותי עשיר, וסיפר על חוויותיו וזיכרונותיו מתקופת ילדותו בג'רבה: על כוח המנהיגות של הרבנים הגדולים – ר' משה כלפון הכהן ור' רחמים חי חויתה הכהן עם שאר רבני הקהילה – שסחפו אחריהם את כולם ונטעו בהם כוחות ואמונה חזקים מאוד ברגעים הקשים שהגרמנים צבאו בכניסה לאי ג'רבה. מר חדד מספר שזיכרון בני קהילתו חופרים בורות שהיו אמורים לשמש כקברם חקוק במוחו עד היום.

מר חדד המשיך לספר על רוח הציונות הגדולה ששררה בימים האלו, ציונות ותורה גדולה. הקימו בתי ספר לעברית וללימוד ציונות, אבל שמרו שלא יהיה ביטול תורה. הוא סיים בתקווה שנמשיך ללמוד מהדורות הקודמים ולהבין את תועלתם לדור שלנו.

אחריו עלה הרב יצחק לוי, לשעבר שר בממשלת ישראל וחבר הכנסת וכיום ראש הוועד המנהל של המכללה, והדליק נר לזכר חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. הרב יצחק לוי, בעצמו אב שכול, שבִּתו, איילת השחר, נרצחה לפני כ-15 שנה בפיגוע בירושלים, סיפר על ילדותו בקזבלנקה שבמרוקו.

הרב לוי סיפר את סיפור יהדות מרוקו, שהייתה מפוזרת בכפרים ובערים ומורכבת ממגוון של אנשים וקהילות, ובכל זאת הדבר שאיחד אותה היה האמונה, האחיזה בתורה גם במקומות שוממים. היהודים לא ויתרו על התורה וכך יצאו גדולים וחכמים מיהודי מרוקו, לדוגמה משפחת אבוחצירא.

עליית יהודי מרוקו הייתה עלייה לא חוקית שכללה מאות אלפי יהודים ולוותה בקשיים ומסירות נפש גדולים כמו עזיבת הבית באמצע הלילה, לימוד ציונות בסתר ואירוח פעילים שהגיעו מארץ ישראל תוך סיכון עצמי רב. הוא ומשפחתו עלו לארץ בחופזה תוך יומיים מפחד מאסרו של האב. הרב סיכם בדברי חיזוק ותקווה להמשך קיבוץ גלויות ותקווה לגאולה שלמה במהרה.

אחריו עלה נשיא המכללה, פרופ' שאול קרקובר, וסיפר את סיפור משפחתו. שני הוריו, שורדי השואה כל אחד לחוד, נישאו לאחר השואה והוא נולד שם. אימו ושמונת אחיו של אביו נרצחו, ורק אביו וסבו שרדו.

אחרי שחזרו אביו וסבו לביתם והתחילו לבנותו מחדש, הציעו לאביו להיות ראש עיר (עיירה) במקום. סבו לא רצה בזה ואמר לו לארוז ולנסוע לארץ ישראל. "אתה רוצה להיות ראש, לך תהיה ראש בארץ ישראל". הם הגיעו לארץ ישראל, שכנו במחנה אוהלים ואחר כך עברו למגדל, היא אשקלון של היום.

אביו לא דיבר. הוא חתם את פיו ולא אמר דבר; כנראה עבר חוויות קשות. אימו מספרת שהיו לאביו תעצומות נפש אדירות להיות שמח אחרי הזוועות שעבר. כששאל את אימו איך נשארה דתייה, היא ענתה לו: ראיתי כל כך הרבה ניסים, אי אפשר שלא להאמין. סבו, שכאמור שרד גם הוא את אימי השואה, הופקד על חינוך הבן, שאול. הוא דאג שהוא ילמד. בזכותם למד.

הנושא "בין שואה לתקומה" נבחר מצד אחד כדי לזכור את הנופלים ומצד שני להסתכל קדימה. מדינת ישראל מתפתחת ולא רק בזכות ה-DNA התורשתי, אלא בזכות "ושיננתם לבנך ודיברת בם". לימוד תורה, העיסוק בלימוד מגיל צעיר כל אלה עוזרים לעם היהודי להתפתח ולהגיע לתפקידים נבחרים. השאיפה להישגיות, למצוינות, מושרשת בעם ישראל וממריצה את הדור הבא להצטיין ולשאת את הדגל בין כל העמים.

מתלבטים בפני ההחלטה?

השאירו לנו פרטים ונחזור אליכם בהקדם עם כל המידע