סיכום שנה ראשונה בחינוך – מכתב פתוח:

איתי גרוס, בוגר המכללה לחינוך חמדת הדרום | כ"ח בסיוון תשע"ח, 21.6.17

כאשר אני חווה אירועים משמעותיים בחיי – אני יושב לכתוב ולסכמם. סיום שנה ראשונה בחינוך (כמחנך כיתה ז' בתיכון באר עמ"י), תפקיד חיי, אליו התכוננתי כל כך הרבה שנים מתוך הבנה שזה ייעודי – זו סיבה מספיק טובה לשבת ולכתוב. חלק מהדברים שנכתבו כאן הינם אישיים, אך בכל זאת החלטתי לשתף במטרה שנלמד.
ולא, זהו לא מכתב שיעסוק בבעיות החינוך (יש בשפע) או בשכר (הנמוך מאוד), אלא רק במהותו של התפקיד החשוב היום במדינת ישראל – להיות מחנך.
ראשית, אני כבר יכול להגיד באופן ברור: מדובר בשנה המשמעותית בחיי. כן, יותר מ-9 השנים הכה חשובות בהם שירתי בצה"ל. חוויתי בשנה הזו המון, כאשר המשפט שלחלוטין הוכיח את עצמו כנכון ביותר הינו: "הרבה תורה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן" (תלמוד בבלי, מסכת מכות, י).
למדתי מהרבה גורמים בשנה זו (היה לצדי צוות נפלא ומעליי הנהלה מדהימה ותומכת שסייעו לי מאוד) – אך מתלמידיי למדתי הכי הרבה, לטוב ולרע.
למדתי אודות אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר; למדתי להסתכל פנימה ולא החוצה; למדתי כנות מהי; למדתי שצומחים דווקא מתוך הקושי והמשבר ואי אפשר אחרת; למדתי מהי נתינה לשם הנתינה, מהי עבודה שאין תמיד שכר לצדה; למדתי ללמוד יותר משלמדתי ללמד; למדתי להקשיב, להכיל; למדתי מהי שמחה כנה של תלמיד שחווה לראשונה הצלחה; למדתי מהו אמון, מהי אמונה; למדתי מהם כוחות רעננים וטבעיים; למדתי אודות כוחות ועוצמות שלא הכרתי; למדתי מהו חסד; למדתי מהי התמדה; למדתי להתרגש.
למדתי.
וביתר פירוט – למדתי את הדברים הבאים:

  1. תלמידיי הם ילדיי – אמנם זה נשמע משפט סטיגמתי, אבל הוא כזה כי לא באמת חיים אותו. אם באמת נתייחס לתלמידנו כאל ילדינו, הכל ייראה אחרת, גם המשברים.
  2. חיבור מלא של ההורים – מקובל בבתי ספר יסודיים לפעול בשיתוף פעולה מלא עם ההורים – לעדכן על כל דבר, לקיים מפגשים משותפים וכו'. שמתי לב, שבחטיבה ובתיכון זה כבר קורה פחות. אז החלטתי, כמחנך כיתה ז', שזה ימשיך ויתגבר ואינני מוותר על כך. ולכן, ההורים מעורבים בכל דבר שקורה בכיתה והנם שותפים מלאים בתהליך החינוכי של הילדים בבית הספר. כך ראוי וכך נכון לדעתי, וניכר שההורים שמחים בכך.
  3. קשר ישיר ורצוף מול התלמיד – בצבא חייתי את הביטוי: 24/7. אז בחינוך הכיתה – לא פחות ואף יותר. אם אנו רוצים להיות באמת חלק מעולמם של תלמידנו, אנו צריכים להיות שם תמיד
    בשבילם, בכל הסוגיות ובכל זמן. כך השתדלתי לנהוג, וברוך ה' זה תרם רבות לקשר ביני לבין תלמידיי.
  4. אמון, אמון, אמון – אמון לא נבנה בדיבורים אין סופיים, אלא פשוט באמון שנגזר מאמונה. כאשר מאמינים בתלמיד באמת, הוא קולט זאת ואין צורך בשיטות מלאכותיות בכדי לבנות זאת. גם אני אישית, זכיתי לקבל אמון שכזה, לאורך כל הדרך מהאנשים שמעליי שבבית הספר. אין לי ספק שזכות כך – הצלחתי יותר. דרך אגב, 'אמון' זהו הערך החינוכי שהוביל את הצוות אצלנו לאורך השנה. לאחר שנה במקום המדהים הזה – אני יכול להבין למה. כל יהודי ממשיך ליומו העמוס לא לפני שהוא מודה לקב"ה על כך שהוא מאמין בו שיש לו עוד מה לתת ולתרום לעולם ("מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך") – זו האנרגיה שלו להמשך היום.
    כך בדיוק אצל תלמידנו – הם חייבים לדעת, בכל עת ובאופן ברור, שיש מישהו בעולם הזה (לפחות אחד) שמאמין בהם בכל מחיר.
  5. אמונת התלמיד בעצמו – לצד אמונת המחנך בתלמיד, יש לחנכו ולהובילו לכך שיאמין בעצמו. בלא זה, יהיה קשה מאוד להתקדם. לטנגו צריך שניים…
  6. עין טובה: העצם את החיוב – נכון, יש הפרעות במהלך השיעור, יש דיבורים ומידי פעם יש אף אלימות. בקיצור – השלילה חוגגת לה… אבל אני שואל את עצמי בכל שיעור ושיעור ובכלל לאורך השנה: מה הדגשתי יותר, את השלילה או את החיוב? ובאופן מעשי – האם מספר ההערות החיוביות שהערתי לתלמיד היו רבות מן השליליות או לפחות שוות, או שמא התרכזתי רק בשלילה? ראיתי באופן ברור (וזה גם הוכח במחקרים שונים) שהעצמה חיובית והדגשת נקודות החזקה של התלמיד מקדמות אותו הרבה יותר מאשר טיפול אין סופי בבעיותיו. שמא תגידו לי, זו תיאוריה ובפועל יש מספיק תלמידים שאין אצלם חיוב ועל מה נשבחם? כתשובה אענה לכם: אתם לא נמצאים במקצוע הנכון…
  7. השליליות אינה מייצגת את אישיותו הפנימית של התלמיד – כהמשך לסעיף הקודם, אסור לנו כמחנכים לחטוא בחטא המרגלים, שכזכור, לא הסתפקו במתן עדות על מה שראו בארץ, אלא הוסיפו פרשנות שלילית והסבירו מדוע אסור לנו להיכנס לארץ ואת גודל האסון אם נעשה זאת. כך גם מול התלמידים, אל לנו להסיק מן התנהגותו החיצונית של התלמיד על אישיותו שהינה טובה וחיובית במהותה.
  8. העלמת עין – יש להיזהר שלא להיתפס לכל דבר שקורה בכיתה, הפרעה כזו או אחרת שאינה משפיעה על מהלך השיעור. שנאמר (דברים, כב, ד): "והתעלמת מהם…"
  9. אישיות לדוגמא ולא דוגמא אישית – זו נקודה שכבר בצבא זכיתי ללמוד ולחוות. אין צורך לחשוב כל היום על התנהגותנו ודרכנו כי "התלמידים מסתכלים". תהיה פשוט אתה, לטוב ולרע וזה יקרין ויפעל את הפעולה הנצרכת. העמידה על האמת חשובה יותר מדוגמא אישית מאולצת ומזויפת, אותה התלמיד קולט באופן מידי…
  10. תפקידו העיקרי של המחנך: למצוא את ייחודו / כשרונו של התלמיד – אני סבור, כי משימתו העיקרית של המחנך הינה לסייע לתלמיד להוציא אל הפועל את מה שטמון בו, את הכישרון הייחודי שלו. מדובר במשימה לא פשוטה כלל, אך היא חשובה בהרבה מהצלחה נוספת במבחן בתנ"ך או בשפה או אפילו (לא עלינו) במתמטיקה. יש להיזהר שלא להכניס את התלמיד לתבניות מאובנות ולקבוע לו מה נכון בשבילו. לזרז, לעזור – כמובן, אך בסוף – זה צריך להגיע מן התלמיד!
  11. לחשוב יצירתי – מערכי שיעור מיוחדים, לימוד בחברותות, ללמד בלי תלות בציונים (כן כן, עשינו זאת…), ללמד נושאים שהתלמידים מבקשים, לנגן איתם יחד, לקיים שיחות פתוחות ומפתיעות על נושאים שונים ועוד. בכלל, יש לחשוב באופן חופשי ויצירתי ככל הניתן ולהסיר את החשש שלא יקבלו זאת. על אף שאני שנה ראשונה, כמעט כל רעיון חיובי התקבל בברכה על ידי הנהלת התיכון בו אני מלמד (דבר שאינו מובן מאליו כלל ויש לי הכרת הטוב גדולה מאוד על כך). לכל אדם ישנה האפשרות לעשות דברים גדולים, אלא שצריך להתגבר על 'פחד הסביבה' וכמובן לקוות שהצוות שמסביב וההנהלה יהיו מכילים ומדהימים כשם שאני זכיתי.
  12. לשמר את הישן – לצד הסעיף הקודם וכהשלמתו, דווקא בדור בו הכל זז במהירות והדרישות הן 'כאן ועכשיו', יש להשתדל בחלק ניכר מהזמן לשמור על הסדרים הישנים. כן, בכיתה רגילה, עם המקצועות הקלאסיים והישנים. יש לכך ערך רב, וזה מכניס סדר רב ושגרה חיובית לחייהם של ילדינו.
  13. כוחותיהם של התלמידים מתגלים בחוץ – שיעור בכיתה הינו חשוב, אך אל תסיקו מסקנות רק מתפקודם בו. בפעמים הרבות בהם יצאתי עם תלמידיי מחוץ לכיתה – טקסים, התנדבויות, ימי ספורט וכמובן מסעות וטיולים וכו' – גיליתי כוחות חדשים שלא הכרתי ופגשתי בכיתה. כוחות שתמיד היו שם, אך חיפשו את המקום הנכון בו יוכלו לצאת לפועל.
  14. חינוך לחסד ונתינה – תלמידיי נטלו חלק בהתנדבויות רבות לאורך השנה. כל כך שמחתי בכך ואין לי ספק שמעשים אלו קידמו ותרמו לתלמידיי יותר מכל שיעור נוסף. בעזרת ה', שאיפתי לעתיד הינה לקיים התנדבות בצורה קבועה – אחת לשבועיים. "עולם חסד יבנה" (תהילים, פט).
  15. צמיחה מתוך המשברים – דווקא בכיתות בהם התקשיתי, דווקא מול התלמידים שהציבו אתגרים – שם צמחתי, גדלתי ולמדתי, אך יותר חשוב – תלמידיי התקדמו. בכלל, חוויתי משבר קשה מאוד בתחילת הדרך, אך בזכות אנשים נפלאים שהיו לצדי ואמונה גדולה בצדקת דרכי, צלחתי אותו וצמחתי ממנו. ולכן אני אומר – חוויתם משבר בכיתה או בכלל בחיים – תשמחו. זו הזדמנות לצמיחה מחודשת. "אין אדם עומד (מבין, מתקדם) על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם" (תלמוד בבלי, גיטין, מג, א) – לא סתם זהו אחד המשפטים שנכתבו על הקיר בכיתה מתחילת השנה.
  16. התמדה – להצליח זה יחסית פשוט, לשמר את ההצלחה זה כבר הרבה יותר קשה. גם כאן, תכננתי אני לחנך את תלמידיי להתמדה אך בפועל – הם לימדו אותי. תלמיד 'שילוב' עם ממוצע קרוב ל-90; תלמיד מצטיין שלא יורד מתחת ל-90, תלמיד שמקפיד על נועם הליכות ותיקון מידותיו, תלמיד שתורם מכישוריו לסביבה ולבית הספר, כך לאורך כל השנה – זו התמדה בעיניי. ואלו רק חלק מהמקרים… גם בנושא זה נתלה המשפט הבא על הקיר בתחילת השנה: "כבש האחד תעשה בבוקר וכבש שני תעשה בין הערביים" (במדבר, כח). אומרים חז"ל שזהו המשפט החשוב ביותר ביהדות. מדוע? כי עם כל הכבוד לשאר הקורבנות שמוקרבים בחגים ובימים המיוחדים, הקורבן המיוחד ביותר שהוקרב במקדש הינו קרבן התמיד אשר הוקרב בכל יום ויום. ההצלחה המשמעותית, בכל תחום, נמדדת בימי השגרה ולא בימי השיא.
  17. "קשה זה טוב" – צריך להתרגל: לעבוד קשה זה טוב, זה משמח, זה מצמיח. לאורך כל השנה ניסיתי להחדיר זאת בתלמידיי על ידי המסר של אל"מ דרור וינברג ז"ל: 'קשה זה טוב'. עם המשפט הזה פתחתי את השנה ואתו גם סגרתי אותה במגנט מיוחד שתלמידיי קיבלו ועליו נכתב משפט זה. כי עם כל הכבוד לכישורים של תלמידיי (וברוך ה' הם מוכשרים מאוד) – ללא עבודה קשה הפוטנציאל לא יצא אל הפועל. הקושי אינו דבר שצריך לחשוב רק איך עוברים אותו, אלא הוא בעצמו חלק מהעליה, חלק מההתקדמות והצמיחה.

ולבסוף, על אף כל האמור מעלה ועם כל הכבוד לעבודתנו והשקעתנו הרבה כמחנכים – זה ממש לא תלוי רק בנו ולכן יש לצרף תפילה עמוקה להצלחתם וקידומם של תלמידנו/ילדינו. כבשירו של חנן בן ארי:
"הנרות הללו אנו מדליקים
כמו הילדים המתוקים שאנו מולידים,
אפשר לשים בהם את השמן ולהיטיב הפתילות
אבל משם זה רק תפילות…
ואין לנו רשות להשתמש בהם
(להתאכזב מהם)
רק לאהוב בלבד
ולהתפלל לנס, כמו בימים ההם-
בזמן הזה 
(בסבך הזה)"
זהו לעת עתה.
תודה למשפחתי הגרעינית שתמכה לאורך הדרך (יתרון אדיר שיש לך הורים מורים שמייעצים ותומכים), לאשתי היקרה שכל מה ששלי – שלה הוא.
תודה להנהלת בית הספר שנתנה בי אמון באופן מלא, ולצוות המורים שמכל אחד ואחת מהם למדתי רבות.
וכמובן – תודה לכם תלמידיי האהובים מכיתה ז' 2 בתיכון באר עמ"י, וכן שאר התלמידים בכיתות השונות שלימדתי – בזכותכם אהיה מחנך טוב יותר, מורה טוב יותר ואדם טוב יותר.
נתראה בשנה הבאה,
שלכם,
איתי

מתלבטים בפני ההחלטה?

השאירו לנו פרטים ונחזור אליכם בהקדם עם כל המידע