המוסיקה בעולם היהודי המתחדש

מאת: פרופ' איתן אביצור, ד"ר טלילה אלירם

המרכז לחקר השיר הישראלי- אוניברסיטת בר אילן

מאמר זה פורסם לראשונה בירחון "זמן מקום" בחודש ניסן תשע"ג. זמן מקום הוא ירחון המכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום, המכיל תכנים ארץ ישראליים בלוח השנה העברי, בעריכתו של מר מאיר כהן.
לקריאת הגיליונות השונים, לחצו כאן.

יום ג' באלול הוא יום השנה להסתלקותו של הראי"ה קוק, המנהיג שעסק רבות בשאלות הזמן והתווה את הדרך לשילוב ערכי העולם המודרני עם רוח ישראל סבא, ולכן גם נקרא על ידי כמה מהוגי הציונות הדתית "מורה נבוכי זמננו". עיקרי תורתו בכל הנוגע לענייני מדינה, חברה וסדרי השלטון זכו לעיון נרחב. עמדותיו ביחס לאמנות ועוד יותר ביחס למוזיקה בעולם היהודי המתחדש לא זכו לאותה תשומת לב וכאן ננסה לעיין בסוגיה המורכבת של התפתחות התרבות המוזיקלית בארץ ועד כמה תהליך זה תואם את חזון הרב.

שירת הגלות

היחס למוזיקה בהגות היהודית ידע עליות ומורדות. בצוק העיתים והצרות שהתחוללו מעל לראשו של העם נדחו סוגיות האמנות והמוזיקה לשוליים מפני צרות אחרות שהיו קיומיות ממש במובן הפיזי כמו במובן הרוחני. אולם לאורך כל שנות ההיסטוריה של מחשבת ישראל תפס בה הניגון מקום רב חשיבות וראו בו בין השאר את הסמל המשמעותי ביותר לכל התהפוכות שעברו על קהילות ישראל. מדרש עתיק המתייחס לדרישת הכשדים "שירו לנו משירי ציון" (תהילים קלז' ג') שם את המענה הבא בפיהם של הגולים: "שוטי עולם, אילו שרנו במקומנו לא היינו גולים" (סדר אליהו רבה ומקומות נוספים). הרעיון הינו נועז ומקורי: מי שיודע לשיר את שירו האמיתי והאותנטי בארץ מולדתו ישרוד בה ויתקע שורשים שלא במהרה יעקרו. מאות שנים לאחר מכן כותב ריה"ל בספר הכוזרי על הניגון בישראל וקובע שהוא ירד מגדולתו בהקבלה לירידת עם ישראל בגלותו (ספר הכוזרי, מאמר ב' סעיף סה'). התייחסויות נוספות ניתן למצוא בכתבי רש"ר הירש ורבים אחרים ואלו רק דוגמאות בודדות ואקראיות. הראי"ה כמנהיג הדור הראשון לגאולה, העלה מחדש את הקשר העמוק בין הניגון והעולם היהודי כפי שנראה להלן.

סגנון השיר הישראלי בהתגבשותו בלט יותר מכל החיפוש של רוב המלחינים היהודים בכלל והישראליים בפרט אחר ביטוי מוזיקלי אותנטי של העולם היהודי המתחדש ובעיקר בארץ ישראל. חיפוש זה הוביל את היוצרים אל עיירות וקהילות נידחות ברחבי אירופה המזרחית, אחרים נדדו אל קהילות ישראל מארצות האיסלם וצפון אפריקה, היו כאלה שפנו לכפרים הערביים בתקוה למצוא נוסחה מוזיקלית המאפיינת את יושבי הארץ ואחרים ניסו לקבל השראה מלחני טעמי המקרא (ההנחה כי טעמי המקרא שימרו את המוטיב היהודי העתיק ביותר בצורתו המקורית הובילה את המלחינים לחפש מקורות בתחום זה). את כולם איחדה ההכרה כי חסר ביטוי מקורי עברי וחיפשו את הניגון שיביע את רוח ישראל החדשה.

ערפילי טוהר

הרב קוק כתב באותם ימים את הדברים הבאים: "הספרות, הציור והחיטוב (הפיסול) עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד……. שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו" (דב ירדן: "משנתו של הרב קוק"). ברוח זו כתב גם בספרו "ערפילי טוהר" בהתייחסו למוזיקה ושילובה במערכות החיים ("ערפילי טוהר" עמ' קטז-קיז): "ההשכלה האנושית (השכל האנושי) יש לה חסרון עצום שהיא מצמצמת את מהות החיים ומגרעת הרבה מלשד הבריאות שבהוויה העשירה". הוא ראה בגישה הרציונאלית בהגות היהודית מקור עשיר בפרטים אולם חסר רוח ונשמה, ולכן הוא קורא: "הטבעיות דורשת את תפקידה, והיא חפצה להיות מחוברת לאור האלוקי המרומם ומלא חיים, בלא ההסתרה של ההשכלה האנושית…". הגישה הרציונלית השולטת במחשבת ישראל מדויקת, שיטתית ועשירה בפרטים אולם חסרה את הרוח החיונית כל כך לשלימות ערכה. ומכאן הוא מגיע למסקנה: "הרוממות המוסיקלית והשירית כשהיא מתחברת היא המעלילה את העוז של כל חפץ נשגב ונעלה". רק חיבור הגישה הרציונלית עם עולם הרגש יביא לשלימות את הביטוי האנושי הישראלי והצירוף יביא "אל העולם העליון המלא חפצים רוממים, קדושים ונשגבים". ירידת הניגון סמלה את ירידת העם בגלות ותחיתו תהיה הסימן לגאולה. חובה על כל יוצר לשאוף אל אותו חיבור של עולם השכל עם עולם הרגש שבמהותו אינו אלא החיבור ל"שירי הזמרה האלוקיים".

אותו ניגון החסר לראי"ה כדי להשלים את עולם השכל הוא הניגון אותו מחפשים יוצרי המוזיקה בישראל במכמני המסורת היהודית על כל גווניה. כפי שתואר לעיל מאז תחילת צמיחתה של התרבות היהודית בארץ ישראל ועד היום מחפשים המלחינים את המקורות עליהם ייבנה עולמם המוזיקלי והחיפוש רק מתרחב והולך. נרשה לעצמנו לחלום כי התגשמות חזונו של הרב תהיה כאשר יגיעו היוצרים אל המוטיב המבטא את הנפש היהודית בעולם המתחדש וזה יהיה הסימן המובהק לגאולת ישראל.