מה בירכו על בשר לא כשר בגטו?

ניצולי שואה מצ'כוסלובקיה ומלוב נטלו חלק בטקס יום השואה במסגרת 'בימת חמדת' במכללת חמדת הדרום

ערוץ 7

אתמול בצהריים (שני) נערך טקס לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בו נפגשו הסטודנטיות במכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום ליד נתיבות עם שני שורדי שואה גיבורים – יהודה האפטמן, יליד צ'כוסלובקיה, ופנחס גלעד, יליד טריפולי שבלוב.
יהודה האפטמן, היה אח בכור לרחל ולפרומה. כשהיה בן 3 ברחה המשפחה מצ'כוסלובקיה לסבו וסבתו מצד אמו אשר גרו בהונגריה. כל בני משפחתו מצד אביו אשר גרו בצ'כוסלובקיה, נספו.
יהודה היה ילד בלונדיני עם עיניים כחולות, בעל מראה "ארי". בסוף שנת 1943, כאשר הגיעו הנאצים להונגריה, יהודה ניצל את מראהו החיצוני ובמשך היום היה יוצא מהגטו עם ילקוט בית הספר על הגב, נטמע ברחובות ומחפש אוכל למשפחתו.
פעם אחת בעודו מחטט בפחים, ראתה אותו אישה במעשיו ונתנה לו כריך עם בשר שאינו כשר. הילד חזר לגטו ושם התפתח ויכוח, מה מברכים על סנדוויץ' כזה? סבתו ענתה חד משמעית שזהו אוכל מהקב"ה, ועליו אנו צריכים לברך עכשיו. כאשר אלוקים יזמן אוכל כשר, נברך גם עליו.
לאורך המלחמה נפרד מאביו פעמיים. ב-1944 נלקח אביו של יהודה באקציה, ובעזרת איכר שנשא קש לסוסים בעגלתו והסתיר אותו תחתיו, הצליח לברוח ולחזור אליהם.
לאחר זמן לא רב נערכו סריקות בגטו והוא נלכד שוב. כשעמד אביו עם כל הגברים שנאספו ובידיו חבילה שהכינו לו אשתו לדרך, ניגש אליו חייל והיכה ברובה על החבילה, היא נפלה מידיו והחייל אסר עליו להרים אותה. אז הבטיח יהודה לעצמו שכשיגדל יהיה לו רובה ואף אחד לא יעז לגעת בו. לימים כשהתגייס לצה"ל וקיבל מדים ורובה, חש שקיים את הבטחתו – הנה הוא חייל ישראלי המסוגל להגן על עצמו.
כאשר החזית הרוסית התקרבה ולאחר ששהו מספר חודשים בתנאים משופרים במסגרת תכניתו של ראול ולנברג, העבירו אותם למרתף צפוף. סבתו טיפלה באחיותיו, אמו עבדה במטבח, וסבו לימד אותו לקרוא ולהתפלל. בנס גם אביו חזר לגטו וכעובד שפינה פסולת וקבר מתים, קיבל מעט יותר מזון שקיים את משפחתו.
בתקופה הזו פצצות של בעלות הברית נפלו על האיזור, ואחת מהן נחתה על בית כנסת סמוך למרתפם, ורסיס פגע במצחו של יהודה שעמד בחלון באותה שעה.
סבתו חבשה את פצעו בקרעי סדין ובין קפליו הניחה קורי עכביש. מאוחר יותר התגלה שבקורי עכביש יש פניצילין וכך הצילה הסבתא את נכדה מזיהום בתת תנאים בהם שהו.
כשהסתיימה המלחמה הגיעו לוינה, שם הצטרפו לקבוצת צעירים שעמדו לעלות לארץ ודרך איטליה וטריפולי הפליגו באוניה "עצמאות" לחיפה.
יהודה סיים בדברי הודיה לה' שזיכה אותו להינצל מהשואה ואף לעלות לארץ הקודש, והדגיש את חובתנו להשתתף ביישובה ובבניינה. בסיום דבריו הדליק נר זיכרון לזכר בני משפחתו הוריו שניספו.
שורד השואה השני שפגשו הסטודנטיות היה פנחס גלעד. פנחס סיפר על שואת יהדות טריפולי מנקודת מבטו של ילד יהודי, בליווי תיעודים היסטוריים של התקופה, והדליק נר זיכרון חמישי לזכר כ-600 יהודי טריפולי שהושמדו באושוויץ.
פנחס הדגיש ששואת יהודי לוב נשמטה מהתודעה היהודית, וזכתה להכרה רק לפני כ-7 שנים, כשגרמניה שיפרה את חוק השילומים שלה – במקום לשלם רק לניצול שבמדינתו התקיים כיבוש גרמני פיזי, להכיר גם בניצול שבמדינתו נערכו פעולות צבאיות גרמניות.
פנחס, שהיה אז ילד צעיר, סיפר על הכיבוש האיטלקי בלוב, שגרם להיטלר לנסות להשמיד גם את יהודי טריפולי. החיילים הגרמניים והאיטלקיים כבר הביאו לטריפולי את הגדרות והברזלים – אבל אל מול כוחם של יהודי טריפולי והנוער החזק, לא הצליחו להקים גטו. לבסוף אילצו אותם לבוא לעבוד עבורם, הציעו תשלום ובנו לשם כך "מעונות" לעובדים. כאשר היהודים התרכזו במעונות הקימו סביבם גדרות כפולים ומחושמלים "כמו באושוויץ", הוא מתאר.
סביבת המחנה היתה מדבר, ובין דרי המחנה התקיים ויכוח האם לברוח או לא, שכן הברירה הייתה או למות בירייה או ברעב ובצמא. היהודים במחנה שמעו מהשומרים האיטלקיים על קבוצה של 600 יהודים שנלקחו לגרמניה ואז החליטו שחייבים לברוח. הם חיכו לשבת, אז השמירה הייתה דלילה יחסית ובבת אחת פרצו החוצה.
השומרים שמו לב לבריחה הגדולה רק באיחור, אך הפעילו מוקש שפער מכתש ענק בפני הבורחים. פנחס זוכר צעקות, פצועים, הרוגים ומנוסה מבוהלת לכל כיוון.
בינתיים החלו השומרים הגרמנים לירות לעברם והם נמלטו בלי אבחנה. אחרי ששורדי הבריחה חשבו שהצליחו להתרחק מהמחנה, הם ראו לחרדתם מרחוק שיירה צבאית. הם נשכבו על החול בתקווה בלתי הגיונית להעלם – אבל השיירה התקרבה. פנחס מתאר שעד היום כשהוא נזכר בשאלה, "מיהי השיירה הזאת"?" הוא מרגיש אותה נוקבת במתח עצום. לפתע הם הבחינו שבראש השיירה מתנוסס דגל בריטי ועל הנגמ"שים הם ראו מגן דוד חרוט, והבינו שאלו בעלות הברית.
פנחס סיכם את דבריו באומרו כי חובה להכניס לתודעת הנוער בימינו את העובדה שגם יהודי טריפולי חוו שואה על בשרם, ויש להעלות על נס את גבורתם של הנוער הטריפולטאי שעמד איתן ככל יכולתו מול הכיבוש האיטלקי-גרמני, ובתוך שנים ספורות גם מול צרות חדשות – פרעות הערבים בשנת 1947, אז היכו את הערבים מכה ניצחת, וב-1948 בעת המצור הבריטי – אז הצליחו להעפיל ארצה כמעט 4,000 בני נוער מטריפולי.
בטקס סיפר נשיא המכללה פרופ' שאול קרקובר על הוריו שאיבדו בני משפחה רבים בשואה והדליק נר לזכרם.
בפסח 1945, חודשיים לפני שחרור מחנה העבודה בו היו אמו ואחותה, התקיים ויכוח ביניהן האם לאכול את החמץ או לאו – כשכל האוכל שהיה להן הוא מנת לחם דלה ליום. אמו לא רצתה להכניס חמץ לפיה, ואחותה טענה שבכזה מצב אסור להימנע מהלחם. בסופו של דבר ויתרה אחות אחת במשך שבוע שלם על מנתה לאחותה, ואכן ההשפעה הייתה קשה ולקח לה זמן להתאושש משבוע של צום כמעט מוחלט.
ד"ר יוכי אילן, שהוריה גם הם איבדו את כל משפחתם בשואה בצ'כוסלובקיה, הדליקה נר זיכרון שני. נציגת הסטודנטיות, רחלי רמות, הדליקה נר זיכרון שלישי לזכר סביה וסבתותיה. כנציגת הדור השלישי, היא סיפרה בשם סבתה ניצולת השואה על הרגשת התרוממות הרוח שלה כשהיא רואה את מדינת ישראל נבנית לנגד עיניה, ואת חיילי צה"ל צועדים במדיהם ברחובות.
לסיום הטקס הדליק הרב אלי קלינג, ראש תוכנית 'עתיד חמדת' לבנות מצרפת נר שישי לזכר יהודי צרפת שנספו בשואה, ובהם סביו וסבתותיו ובני משפחותיהם, וסיים בתפילת 'יזכור', לאחריה שרו כולם "התקווה" ו"אני מאמין".