"סיפור עלייה"

ליאורה, בוגרת התכנית "עתיד חמדת", בראיון אצל סיוון וידידיה מאיר בגל"צ

גדלתי בשטראסבורג שבצרפת במשפחה דתיה אך לא ציונית.
אחרי שסיימתי את התיכון הצטרפתי למכללת חמדת הדרום שהציעה אז תכנית חדשה לבוגרות י"ב מצרפת. כמובן שהתנאי מצד ההורים היה שאחזור הביתה אחרי "שנת ההרפתקאות", ושאתחיל ללמוד באוניברסיטה.
התכניות קצת השתנו… איך שרגליי דרכו על ארץ ישראל, הרגשתי חיבור לארץ, לעמי ולשורשים שלי.
החלטתי "לתפוס את הרכבת בדרך" ולעלות ארצה. הרגשתי שאני כבר לא הליאורה הקטנה של הקהילה היהודית בצרפת אלא אני חלק ממשהו הרבה יותר גדול. כותבת את היסטוריה של עמי.

הייתי כ"כ צמאה ללמוד על ארץ ישראל, שרצתי לבר אילן ללמוד תואר לארץ ישראל ותולדות עם ישראל – להשלים את החסר.
היה קשה למשפחה לקבל את ההחלטה שלי, אבל אני לא מתחרטת לרגע. אני מאוד שלמה עם זה. התחתנתי עם עולה חדש מצרפת ששירת בצבא – מה היה לי מאוד חשוב. הבאנו 5 בנים לעולם ואנחנו גרים בישוב קטן וחמוד בבקעת הירדן.

היום אני עובדת כמורת דרך ומשתדלת להנחיל את אהבת הארץ לתיירים שלי. שליחות ממש. להדליק את הניצוץ היהודי אצל התיירים המתבוללים.

עוד אנקדוטה: אבא שלי רופא בצרפת ובכל הריון התחננן שאטוס ללדת בשטראסבורג בתנאים של מלכה: בבית חולים הדסה (שבו רוב הרופאים יהודיים), חדר לבד, ארוחות גורמה כשרות, בית כנסת לעריכת ברית המילה ועוד. ואז תמיד עלה לי לראש סיפורים של נשים בגלות ובמיוחד הסבתות שלי; כמה היו נותנות כדי ללדת בירושלים?! יש לי הרבה מזל. אני מודה לה' כל יום על זה שזכיתי לעלות ארצה ולהתחתן בעיר הקודש וללדת בה. אין מחיר לזה. לא בית החולים 5 כוכבים בחו"ל ולא הפינוקים הנלווים.

"לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".
הזכות לראות את ילדינו גדלים על אדמת אבותינו. חזרנו הביתה. כמה זכות!

הסיפור לא נגמר כאן: בעקבות ליאורה למדה גם שרה אחותה בחמדת – היום גם היא נשואה ומתגוררת בארץ. בעקבותיהן עלה גם אחיהן דוד, למד במכון מאיר ומשרת בצה"ל. וההורים מצאו את עצמם לבדם בשטראסבורג… נראה שלא רחוק היום וגם הם יעשו עלייה.

ליאורה תרמה מכישוריה והכשרתה לתכנית שהביאה אותה ארצה – 'עתיד חמדת', והדריכה מספר סיורים של בנות התכנית.