הרב ד"ר חנן יצחקי
הרב ד"ר חנן יצחקיצילום: דוד הוכברג

כשאנו רוצים לציין אירוע היסטורי מסוים, בדרך כלל אנו קובעים זאת באותו תאריך בשנה שהאירוע חל: כך אנו מציינים ימי הולדת וימי זיכרון לאנשים שמתו, חוגגים ביום יציאת מצרים בפסח וביום הכרזת המדינה ביום העצמאות, ומייחדים את יום רצח רבין ואת יום החורבן של בית המקדש.

גם ברחבי העולם מציינים את אירועים היסטוריים ביום השנה: ימי העצמאות של המדינות השונות, יום הניצחון על הנאצים ועוד.

ומה קורה כשרוצים לייחד יום שנתי לאירוע שאין לו תאריך ספציפי בלוח השנה? כאן מחפשים בדרך כלל תאריך משמעותי שמסמל את האירוע שאנו רוצים להזכיר. לדוגמה: יום הזיכרון לחללי צה"ל נקבע ליום ד' באייר, יום לפני יום העצמאות. לצערנו, כל תאריך בלוח השנה יכול להזכיר חללי צה"ל שנפלו. ומובאות סיבות שונות לכך שיום הזיכרון נקבע דווקא לתאריך זה (נפילת גוש עציון באותו תאריך; החיבור בין השכול לשמחה; ואפילו יש טוענים שזה היה במקרה).

לגבי יום הזיכרון לשואה, אנו מכירים לפחות ארבעה תאריכים שונים שבהם "יום השואה" מצוין: כ"ז בניסן, י' בטבת, 27.1 (יום השואה הבינלאומי), ו 23.9 (יום השואה הליטאי). כל יום בלוח השנה יכול להיות "יום השואה" אך חיפשו תאריך משמעותי כדי לציין יום זה.

ארבעת ימי הזיכרון האלה שלכל אחד יש משמעות שונה, מבטאים ארבעה סוגים שונים של זיכרון, ומעלים את השאלה מה המסר המרכזי שאנו רוצים לזכור ולהנחיל לדורות הבאים כשאנו מדברים על זיכרון השואה:

כידוע, יום השואה במדינת ישראל נקבע בכ"ז בניסן שהוא (קרוב ל)יום פרוץ מרד גטו ורשה, גם השם הרשמי של יום הזיכרון הזה הוא "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". המסר שקובעי היום רצו להעביר הוא שהיו גם כאלו שלא הלכו כצאן לטבח, וזה המסר שאנו רוצים להעביר לדור הבא: לא נלך עוד כצאן לטבח, נילחם בעד חרותנו ועצמאותנו.

הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום צום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי על אלו שלא יודעים את יום מותם. וברבות השנים זה הפך ל"יום השואה" במוסדות החינוך של החינוך הממלכתי –דתי. ביום זה לא קרה דבר מיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה, אלא יש כאן ניסיון לייצר רצף היסטורי, ולמקם את השואה על הציר של הצרות שקרו לעם ישראל לאורך הדורות. להדגיש את המסר שתחילת תהליך חורבן בית המקדש קשור גם לנוראות השואה, וזה נמצא על ציר היסטורי ורעיוני אחד- הקשיים שהיו לעם ישראל לאורך שנות קיומו.

זיכרון מסוג אחר לגמרי בא לידי ביטוי בתאריך 27 לינואר. זהו יום שחרור מחנה אושוויץ על ידי הצבא האדום, וזה היום שקבע האו"ם בשנת 2006 כיום השואה הבינלאומי (יש לציין שמדינות שונות, כגרמניה ובריטניה ציינו יום זה כ"יום השואה" עוד לפני החלטת האו"ם).

נראה לי שיש כאן מסר כפול: א. אושוויץ כסמל ההשמדה המאורגנת, הוא מסר מרכזי של השואה. ב. אנחנו רוצים להעלות על נס את הניצחון על הנאצים, את העובדה שאפשר וצריך למגר את הרוע, וסופו של הטוב לנצח. זהו מסר שונה לחלוטין מזיכרון מרד גטו ורשה, שהרי שם לא היה ניצחון והמרד נכשל. בציון מרד גטו ורשה מזכירים את הגבורה, ואת העובדה שלא הולכים כצאן לטבח, אך לא את הניצחון על הרוע.

מדינת ליטא קבעה את "יום השואה" שלה בתאריך 23.9, שזה "יום חיסול הגטו" - היום שבו לקחו את שארית יהודי וילנה מהגטו בעיר ליער פונאר ושם הרגו אותם ברובים אל תוך בורות הירי.

זהו אירוע מקומי אך משמעותי (וילנה היא עיר הבירה של ליטא). מכל ארבעת התאריכים המצוינים זהו היום היחיד שבו באמת זוכרים אירוע מתוך השואה, חיסול הגטו. יש כאן זיכרון של ממש של זוועות השואה. מדינת ליטא החליטה להזכיר לתושביה מצד אחד את הסבל של היהודים, ומצד שני את הפשעים של האוכלוסייה, ושל הנאצים. זהו "יום שואה" כואב במיוחד.

ארבעת ימי הזיכרון לשואה - מבטאים ארבעה זיכרונות שונים לגמרי, עוד ביטוי לגודל האימה של שואה ומשמעותה לעולם.

הרב ד"ר חנן יצחקי הוא ראש התוכנית לזיכרון ולהנצחה במכללת אפרתה