"בלב שבור ובדגל מורם"

"בלב שבור ובדגל מורם", כך סיפר הרב גדעון בשן, מעקורי נווה דקלים, את סיפורו של הגוש לבנות מכללת חמדת הדרום, שהיו אז ילדות קטנות. "ביום שלישי חנכנו מקווה חדש והכנסנו ספר תורה להיכל, וביום רביעי התחיל הגירוש. לא הייתה זו אמונה נאיבית, אלא אחיזה בלתי מתפשרת לעשות את שלנו כל עוד אפשר".
יום גוש קטיף, שמצוין היום במערכת החינוך ברחבי הארץ, נקבע לתאריך זה, שבו הוקם היישוב הראשון בגוש, נצר חזני. גם במכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום ציינו את התאריך הכואב יחד עם הרב גדעון בשן, מעקורי היישוב נווה דקלים שבגוש, שסיפר לבנות המכללה שהיו אז ילדות צעירות את סיפורו של הגוש, סיפור של אמונה עצומה בצדקת הדרך. השיחה התקיימה במסגרת מיזם "בימת חמדת" שבו מופיעים אישי ציבור, אנשי רוח ויזמים בפני בנות המכללה, המעניקים ערך מוסף לשנת הלימודים מלבד הידע האקדמי הנלמד בשיעורים השוטפים.
הרב בשן סיפר לבנות: "לאחר שהתקבלה ההחלטה המדינית הסופית לבצע את הפינוי, נערכו אליו המשטרה והצבא כאל מבצע מורכב במיוחד. למשימה הועמדו כ-50,000 אנשי צבא, הוקמו צוותים, תוכניות מיוחדות נהגו, ואף הוקם פיקוד מיוחד שבו הוגדרו תפקידים חדשים".
"כאנשי אמונה ראינו בתוכנית הזו ובתמיכה שהיא קיבלה מציבורים נרחבים במדינה המשך של חטא המרגלים, ממש כמו שכתוב: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו" (תהילים קו, כד). ארץ ישראל – שאנו חומדים אותה, אוהבים אותה וקשורים אליה בכל נימי נפשנו, ומולנו יש מי שאומר: איננו יכולים נגד אויבינו, אין לנו כוח לרשת את הארץ, אז פשוט נעקור יהודים מאזורים שלמים בארצנו. זהו חוסר אמונה, וזוהי מאיסה בארץ הקודש. מה שחיזק אותנו במאבק נגד התוכנית הייתה השאיפה לחזק את עם ישראל באמונה שאנו יכולים להחזיק בארצנו. הרי אמרנו: "עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה", מדגיש הרב בשן.
"כך, למרות המצב הקשה, אפילו משפחה אחת לא עזבה את היישוב. נאחזנו בנחלתנו במסירות נפש, כמו בחברון ובירושלים. היינו נכונים להקריב קורבנות כי אויבינו רוצים לרשת אותנו, ואנו פה כדי לבטא את אחיזתנו כאן ואת ריבונותה של המדינה בארץ הקודש".
"לאורך כל התקופה היו לנו ויכוחים קשים עם החיילים", מספר בכאב הרב בשן. "על פי פסק ההלכה מהרב הראשי דאז הרב אברהם שפירא זצ"ל, קראנו להם לסרב פקודה, וההנחיה התורנית הייתה שלא לנקוט בכוח ואלימות כלפי חיילים ושוטרים. כך ראינו בעיניים כלות איך נאטמות הדרכים אלינו, ומי שמעז לצאת אינו יכול לשוב".
על ההחלטה אם להמשיך ולזרוע הוא מספר: "ידענו והאמנו שמאבק כוחני לא יכול להציל חולשה רוחנית. תקופת הקיץ והספקות היו מייסרים: האם להתחיל עונה חקלאית חדשה? לזרוע? להכשיר חממות? האם יש טעם? או שמא לא נזכה לקטוף את הפירות? כך הוקמה קרן 'מאמין וזורע' שהתבססה על תרומות של אנשים שהקדישו מממונם בשביל הנטיעות החדשות, על מנת שכספם יוחזר אליהם אם אכן יהיה קטיף, ואם לא – ייחשב כתרומה. אנשים מאמינים נטעו ושתלו בכספים אלו את היבול שלא קטפנו".
"ואז הגיעה ההודעה הסופית והרשמית על מועד הפינוי, לקראת ט' באב. כמה סמלי היה התאריך הזה, היום שבו המרגלים שבו מהארץ ובכו שאין סיכוי לרשת את הארץ המובטחת. בכייה לדורות. בהנהגתם של רבותינו – המשכנו לקוות לישועת השם עד לרגע האחרון ממש, לא ארזנו ולא יצאנו. מוצאי שבת, ליל התענית אחרי אמירת הקינות, ישבנו בבית הכנסת ביישוב שרים ובוכים: :שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". ביום שלישי חנכנו מקווה חדש והכנסנו ספר תורה להיכל, וביום רביעי התחיל הגירוש. לא הייתה זו אמונה נאיבית, אלא אחיזה בלתי מתפשרת בשאיפתנו – לעשות את שלנו כל עוד אפשר".
בסיום השיחה ביקש הרב בשן מהבנות לשמוע את תחושותיהן. כולן דיברו על הכאב העצום, על תחושות האובדן, השסע והבגידה. אולם הרב בשן אמר לבנות: "גם אנחנו כעסנו, אבל לא כעסנו כי לקחו לנו או פגעו בנו. כאבנו את הפגיעה הנוראית הזו בעם ישראל ובתפקיד שלנו להאיר את ארץ ישראל ולהאמין ביכולתו של עם ישראל לעמוד מול כל האתגרים והקשיים לרשת וליישב את הארץ. לא הצלחנו להחיל את הריבונות של מדינת ישראל על כל חברי ארצנו – זה הכאב הגדול".
הרב בשן סיכם את דבריו באמונה גדולה: "לכן הרמנו את הדגל, הרמת דגל שפירושה שאנחנו, עם כל הקשיים שבדרך, יודעים את אשר לפנינו, ויש לנו תפקיד לחזק ולהעמיק עוד יותר את ערכי התורה, אהבת הקב"ה, אהבת התורה, אהבת העם והארץ, אהבת מדינת ישראל. יש לנו תפקיד להרים את עם ישראל, לא מתוך התנשאות, אלא מתוך ענווה. לפעול את פעולתנו להשפיע כמידת יכולתנו, לחזק את אותם ערכים שאנו מאמינים בהם ומתחנכים לאורם. לא לחיות רק לעצמי ולקידום האישי שלי, אלא לתרום ככל יכולתי במסירות גדולה למען עם ישראל ותקומתו בארצו, לקרב את הגאולה וביאת המשיח. זה התפקיד שלנו. יחד ננצח, לא במובן של לנצח מישהו, אלא מלשון נצח – ננצח את החולשות ונדאג לנצח ישראל".